תוכן העניינים:

• זהירות – יצרים אפלים – מדוע נכתב הספר הזה?
• בואו נודה כולנו לבּושה – במה עוסק הספר?
• כל השקרים אמיתיים… אלימות שקטה – מבנה
• סודות ההצפנה – תוכן

זהירות – יצרים אפלים

מדוע נכתב הספר הזה?

להראות כיצד הורים עלולים להיות אסון לילדים שלהם. להשפיע על גורל ילדיהם, ולא לראות, כלומר, להיות עיוורים לאפשרות, שהם פוגעים בהם, ולפגיעות שלהם יש השלכות ארוכות טווח.
זה מאוד בעייתי מה שאמרתי כרגע. איך הורים בעלי כוונות טובות, מסורים ואחראים – הופכים להיות מכשפים, מחבלים שממלכדים את הילדים שלהם בתחבולות רבות שמשקפות את הבעיות שלהם?

ההורים לא יודעים. רוב הזמן הם לא יודעים. רוב הזמן הם מרגישים שהם עושים את הדברים הנכונים. וזה מה שמתעתע. איך אפשר להציג להורים אוהבים את המראה בה הם נראים נורא, ומתמלאים בחילה מעצמם.
הספר "לאף אחד לא קראתי אבא" עוסק בסוגיה הזאת. הוא מתעסק בסודות ההצפנה של העוולות הקשות ביותר שהורים מחוללים תחת המעטה של הכוונה הטובה.

זהו איננו ספר הדרכה דידקטי. ממש לא. ולא חינוכי. בוודאי שלו.
הספר הוא ביוגרפיה ספרותית – ולא היסטוריה מדויקת של אירועים שהתרחשו. הוא מבוסס על פרטים ביוגרפיים, שלי, אבל עושה בהם שימוש ספרותי. כלומר. חלק מהפרטים שונו, וחלק מהשמות שונו, וחלק מהסיטואציות שונו – וכל זאת כדי לשרת את הצד הספרותי-פואטי של הרומן הזה. במובן הזה – כל השקרים אמיתיים.

בואו נודה כולנו לבּושה

במה עוסק הספר?

בנער מתבגר, לרוב מופנם, הנמצא חודשיים-שלושה לפני בר-המצווה שלו. מטרידים אותו כל מיני עניינים. לא בלתי חשובים; כאלה שגורמים לו לחוש בושה. עניינים כמו, מדוע אימו כל כך כנועה ועושה עד אבסורד כל דבר שהוריה מבקשים ממנה, כולל עם מי להתחתן ומתי להתגרש? מדוע באמת התגרשה אימו מאביו מולידו? מדוע הוריה של אימו – סבו וסבתו האהובים – אלה שדואגים לו במסירות רבה – מתערבים כל כך בחייה, ולא נותנים לאימו לנשום? מדוע נכשלים גם נישואיה השניים ובכל זאת ממשיכים? מדוע הוא מגלה יחס אמביוולנטי לאביו החורג ולמשפחתו?
העלילה של הסיפור לא רק עוסקת בכל אלה, אלא גם – כיצד התעוור סבו – בגלל מי ובמקום מי – ובכלל, מדוע חיים – הדמות המרכזית בספר – קורא לסבו פאפא?
כלומר, ישנה אלימות שאינה מכונה כך. אלימות שקטה. אלימות משפחתית שמבוטאת בחוסר התחשבות, בהפליות. באי מתן מקום וליגיטימציה לאחר ולשונה במשפחה. זוהי אלימות במסגרת האינטימיות המשפחתית. אלימות מוכחשת. לרוב.
בספר הזה האלימות איננה רק שקטה, מוכחשת ומוסתרת. היא גם מבוטאת כלפי החריג, השונה, האחר – זה שאיננו רוצים להכיר באמת ולהיות לידו.
היום אני יכול להגיד לכם, כעבור שנים, שמי שעושה עבודה מודעת בנושאים שמטרידים אותו, לפעמים זוכה לכמה תשובות. ואלה מספקות לו לא רק תובנות, ומעשירות את ניסיונו, אלא גם נחמה גדולה.
זה המקום להודות מכל הלב לרגשות שמטרידים אותנו, אחרת היינו נשארים טמבלים גדולים, חסרי אמפתיה ויכולת הכלה. אפילו את עצמנו לא היינו סובלים. בעצם, היינו כל הזמן פוגעים בעצמנו ולא מבינים למה…
התשובות שעולות בעקבות התבוננות ועבודה פנימית מחוללות מהפכה; מהפכה שמתחילה בחיים, במציאות היום יומית, ובמקרה שלי, עוברת אחר כך לדמויות בזמן הכתיבה.
חיים, הדמות הראשית בספר, אינו יודע, מהי ערכה של הבושה. רק כעבור הרבה שנים, הרבה מאוד, הרבה מעבר לגבולות הספר הזה, הוא יכיר בערכה המוסרי והאסתטי של הבושה; למשל, ביכולתה של הבושה ללמד אותנו ענווה, וביכולתו של הרגש המדהים הזה להפוך אותנו להיות אנשים יצירתיים.
המודעות הזאת איננה מקלה כאשר חווים בושה. כאשר היא מופיעה היא קשה, ולפעמים קשה מנשוא, וטוב שכך, אחרת היא הייתה מאבדת מערכה.
מהפוטנציאל הגדול שקיים בה אנו לומדים מוסר, אחריות ואתיקה, ולומדים להפעיל בתוכנו מערכות של יצירה, בעיקר בתחומי המשפחה והחברה, שהאמנות והספרות והשירה הן חלק מהמאגר התרבותי שלהן.
אבל בספר הזה כאמור – הבושה היא נוראה. היא עוד לא עברה סובלימציה, היא עוד לא היטהרה, היא עדיין לא קיבלה משמעות חדשה, כי עדיין לא מבינים את כוונות קיומה בגוף האנושי. היא רק מתפרשת כ-בושה מטרידה.

כל השקרים אמיתיים… אלימות שקטה

מבנה

כיצד בנוי הספר? אז הספר בנוי בגדול משיחותיו של חיים עם עצמו, בני משפחתו וחבריו.
משיחות השלישיה – הסבא והסבתא של חיים, וממרים החברה שלהם.
ובעצם, כך גם מסופר כל הסיפור, דרך השיחות הפנימיות של הדמויות, אלה שלא יאמרו בשום אופן בחוץ, אלה התכנים שחיים כל כך לא רוצה לשמוע, אבל נאלץ. מצותת לשיחות וסובל. כי הוא כל כך רוצה לדעת.
ושימו לב שקולה של אימא שלו, נחמה, ובעליה – פנחס ושאול – כמעט ולא נשמע.
זאת הייתה בעיני חלק מהאלימות השקטה.
התעלומות שיעסיקו אותו ויזינו את העלילה: מדוע הוא מרגיש מסכן? איך זה קשור לכל מה שקורה סביבו? מה פשר העיוורון, שסבו – העיוור באמת – הוא רק דמות מטאפורית אחת כדי להצביע על עוד סוגי עיוורון, של אלה בעלי העיניים הפקוחות? עיוורון שהשלכותיו מרחיקות לכת על חיי המשפחה. במובן הזה, כולנו זקוקים לאנשים שיאירו את דרכנו בחשכת החיים.

סודות ההצפנה

תוכן

אצלי בסיפור יושבים שלושה:
סבתי – עליזה העצובה.
סבי – "הפאפא העיוור" אשר מדבר בחשיכה כאילו הוא רואה הכול באור גדול.
ומרים – שהיא המכה בתופים. היא נותנת קצב. מגיעה פעם בשבוע ושואלת שאלות. היא נורא כמהה להגיע לבר-מצווה, כדי לעלות על סוד נסתר. האם דעתה תכשיל אותה במשימתה הזאת?
את הסוד – השלישיה הזאת לא יודעת, משום שהוא מסתתר להם מתחת לאף; מה זאת אומרת מתחת לאף? בעצם, שיחת החולין שלהם החוזרת ביום שבת קודש על אותם נושאים בדיוק:
פנחס – אביו מולידו של חיים – הנאחס שלא עבד יום אחד…
שאול – אביו החורג של חיים – הקמצן והמשוגע, שיחטוף מכות ויברח…
נחמה – אימו של חיים – זו שמלבלבת את יגונו – זו שלא מעניקה נחמה לאף אחד. זו שהוריה מתעללים בה בשם דאגתם-אהבתם; הם אינם יודעים שהם שופכים את דמה, כי הדאגה שלהם עיוורת. הם לא רואים אותה – גם לא ממטר.
כשתופיע השיחה האווירה תהיה מזימתית, פילוסופית עממית משהו, יתפרץ בה ויכוח, על מה? על כל אחד הנושאים המרכזיים: בחירה, שרירותיות, גורל, נישואים, התנגדות, קמצנות, נדיבות, מזל.
השיחה היא לייט-מוטיב המארגן את כל המוטיבים האחרים ויוצר קשר ביניהם. השיחה מציעה עלילה משלה ומעניקה לכל המוטיבים משמעות אחרת. לכן על הקורא לשים לב, מי בשלישייה מעוות את המציאות כדי לצאת צודק.
עד לפה מוטיב הכמיהה. והמשכה בהמתנה. כמו ב"מחכים לגודו", מחזהו הגדול של סמואל בקט שנמצא בתשתית היצירה של הספר "לאף אחד לא קראתי אבא". כמו שני המשרתים המחכים לבואו של גודו – שיבוא ויגיד ויסביר הכול— כך חיים בנה של נחמה ממתין ליהושע ובו זמנית חושד בו שהוא מסתיר דבר… משהו עם הסבא, ה"פאפא" של חיים…
יהושע נורא רוצה כבר להגיע – ולדעת. מה הוא כל כך תאב לדעת?
הסבתא והסבא מחכים לישועה שתרד מהשמים כמו דאוס אקס מכינה, וכשהקטרזיס מגיע בדמות ה"פורקן" ליד בארה של מרים, הוא אף פעם לא יהיה שלם ומנחם. כל פעם שהשלישייה תתכנס תופיע אווירה של כבדות פילוסופית שאין בה תכלית.
מרים מגיעה כל שבת אליהם. השיחה על אותם נושאים היא כמו קרסולה מסתובבת, חוזרים לאותו מקום. מדברים בשצף קצף מלאֵה. ולא גואל. אבל בכל זאת, השיחה היא הקטרזיס היחיד שהם ישיגו. שם הם מתפשטים ובעצם חושפים מאוויים ויצרים אפלים.
מדוע הקטרזיס הזה מרעיב? כי השיחה שלהם כל כך יומיומית שהיא יוצרת אפקט של מיתון, של אנטי דרמטיות, והקורא מתבקש לא ללכת שולל בשפתם העילגת. מדוע? כי הדברים שהם מדברים עליהם כל כך נוראיים, שהם כדי להגן על עצמם זקוקים לשפה בנאלית, אפילו משעממת לעתים, כדי לטשטש את העוצמה של הכאב; כדי לטשטש מה שהם לא מודים בו – הרצון לעצמה לכוח ולשליטה.
המוטיב של הציפיה לגאולה – מנחה את נפשן של כל הדמויות הכמהות לנס, לגודו, ומביטות לחלל הרואה ("החלל הרואה" אחת היצירות של ג'יימס טורל הנמצאת בגן הפסלים במוזיאון ישראל בירושלים. החלל הרואה מושאל בסיפור גם לציורו של קלוד לורן "גירוש הגר וישמעאל"). הדמויות בסיפור מביטות אל "החלל הרואה," אמרה המדריכה, "(כי)הוא עוזר לצופה להאמין בנוכחותו של הנשגב ושל הרחום". וכך הן מגלות את החלל הגדול בתוכן. יתרה מכך, החלל הרואה מופיע אצל כל הדמויות, אחת אחת – והחלל הזה הופך אותן לפסיביות ולעיוורות ככל שהן מרבות לדבר. האמונה – ככל שמדברים משתחררים – פועלת כאן הפוך.
יצירות נוספות שנמצאות בתשתית, חוץ מ"מחכים לגודו" של בקט ו"החלל הרואה" של טורל, המוזכרות לעיל, הן: ה"סוס" הפראי של ליאונרדו דווינצ'י, "בריאת האדם" של מיכאל אנג'לו באונורוטי, ו"הברושים" של ון גוך.
"בריאת האדם" – מפורשת אצל חיים כפרידה מאב, ובחלומו הוא אמנם נופל ונעשה מודע שהוא לאף אחד לא יקרה אבא. לא לאביו הביולוגי, לא לאביו החורג, לא לסבו העיוור – שלו הוא קורא פאפא עד שלב מסוים, עד לשלב שבו חיים מגרש את עצמו מהכבלים…

מיכאל אדם, טלפון: 054-5714195, דוא"ל: adammichael@walla.co.il

מיכאל אדם - כתיבה, שירה והגות - נייד: 0545714195 לאתר האימון והטיפול בנל"פ ובדמיון מודרך לחצו כאן. 
לאתר הגלריה לחצו כאן
לאתר פודקאסט – שירה ומשוררים, לחצו כאן