הסיפור מתרחש בגרמניה ולבסוף בישראל. למעשה אנחנו גם מבינים שהוא התחיל בישראל.

המספרת מודעת לכך שהיא זו שפתחה במסע אל אחיה. כנראה, כדי לברר לעצמה את הקשר שלה עם גרמניה בכלל, ובאופן ספציפי את קשרי האהבה שלה עם האח שלה, בעיקר על רקע היעדרותו מלוויית האב, מהתנכרותו לאביו, התנכרות לתחושת השייכות, שבעיקר מתבטאת ברוב הסיפור ביחסו לאחותו, ובהפניית הגב לארץ ישראל ולמדינת ישראל, וזאת למרות שגדל כאן ואף שירת בצבא. ואולי בגלל כל אלה. הסיפור של אחותו אינו מספק תשובה ברורה על כך. הֵנחנו שאולי מדובר באיזו גישה קוסמופוליטית, באדם ללא שייכות אתנית גיאוגרפית אלא איש העולם הגדול. יותר מאוחר יתברר שהאח גם מתנכר לנורמות בסיסיות כמו טבּו ביחסי אח-אחות.

כאמור, המספרת פתחה במסע אל אחיה – מהמערב אל המזרח, ממערבה של ברלין אל מזרחה. החומה נפלה. במובן הפיזי גיאוגרפי ודאי. אבל מתברר לנו במהלך הסיפור שנפלה עוד "חומה", שנפילת חומת ברלין היא גם מטפורה מטונימית לחומה שנפלה אצלה, באופן לא-מודע מצד אחד – אבל עם משיכה חזקה מצד שני לגלות דבר; ואחרי שהם שכבו בערב פסח – כלומר אחרי שדחתה את הסדר שהציע לה מוריץ, הסדר המסורתי-לאומי הידוע – היא מגלה שעשתה לעצמה סדר חדש, אחר. גילתה את עומק התנכרותו של אחיה לנורמות ולטבו, גילתה את חוסר השתייכותו, וגילתה עוד דבר בתוכה: בעצם  חזרתה לישראל, להיכן שנמצאת אמה, ולהיכן שפעל אביה, כבונה הארץ – את חולשת שניהם.

היא נעשית מודעת לכוחות שהיו לאביה ולדור שלו, ועל רקע זה היא מודעת לחולשת הילדים: לאבא הייתה מטרה, לבנות ארץ חדשה. להקים אלטנוילנד. הייתה לו אידיאולוגיה. הוא פעל בהשראת חזון לאומי היוצר לא רק שייכות לאומה, אלא ספציפית – שייכות לארץ, לאדמה אם תרצו, על-פי מורשת האבות, אבל כפי שזה התגלם באתוס הציוני . אנו מבינים מהסיפור הזוגי הזה, שגם לאמא שלהם, הנמצאת בבית האבות בארץ האבות, ישנה השתייכות לאתוס הציוני.

המספרת – היא עושה לעצמה סדר, דרך הכתיבה, עליה המליצה לה האחות. אסונטה.

אבל קיים אצלה בלבול. לא הכול מסודר אצלה. יש לה אמנם מקום, מנזר, ויש לה תפקיד, להשיג אישורים למנזר, לנהל את הניירת מול הרשויות של העם שלה עבור הנוצרים הקתולים, אלה שבאו לארץ הקודש, מבחינתם, להיות הכי קרובים למקום שבו ישו פעל וסבל.

הם כאן לדורי דורות.  המסע שלהם שכלל "לגעת במים לגעת ברוח" החל לפני יותר מאלף וחמש מאות שנים, בראשית התהוות הנצרות והתמסדותה.

המספרת נמצאת במדינת היהודים, אבל במנזר. היא לא בחרה לחיות בקרב בני דתה, אבל כן במדינה של בלאום שלה.  היא כן מקיימת את זהותה הישראלית, ומודעת שיש לה עניינים בלתי פתורים המתבטאים בחוסר השתייכותה לדת היהודית – אבל לא לכל מה שהיא מייצגת. ההליכה מן המערב למזרח כללה ביקור בבית הקברות, הזכרת משה מנדלסון, שהוא ללא ספק מאזכר שני משה, את הרמב"ם שעל-פי משנתו פעל, ואת משה רבנו שלא זכה להיכנס לארץ ישראל, אלא רק לראותה מרחוק. כל אלה הם מערכי נפש, שהמחברת לא תשלים בספר הזה, אלא רק תרמוז עליהם. כאן הם נשארים מעורפלים, ללא דיון.

המספרת – שהיא ללא שם, כפי שאתם שמים לב, העוסקת בזהותה ובהשתייכותה, עדיין לא מתערבבת בענייני היהודים או הישראלים. אלא פועלת למען הנוצרים.  היא כותבת. היא עסוקה בסיפור המשפחתי שלה. האם המחברת רוצה לומר לנו שכל אחד מאיתנו עסוק בסיפור המשפחתי שלו, כך או אחרת: בסיפורי אבא אמא, כפי שטען גם שייקספיר, שכל מחזותיו הם סיפור על אבא ועל אמא… בסופו של דבר.

אח שלה, כבר אמרנו, הוא קוסמופוליטי. מיצג את היהודי הנודד.  הוא חי בעולם לעצמו. לא שייך לעמו למדינתו, חסר זהות ברורה או בן כל מקום.  כל קשריו לאימו (לא לאחותו. שלא נטעה ביחס לאקט המיני, הוא לא בא מאהבה, אלא מסיפוק היצר וההזדמנות שנמצאה במיטתו, כמעט רציתי לכתוב – דפוק וזרוק…) אז כאמור, כל קשריו לאימו מתמצים בגלויה שנשלחת אחת לכמה זמן לאימו, ללא שום אפשרות ליצור אתו קשר, כי הרי הוא נע ונד, הוא קין, הוא הנודד, ולא ברור אם זהו עונש. כפי שלא ברור לנו עד עצם היום הזה אם שהייה הולכת ומתמשכת בקרב העמים, ולא אמרתי זרים, בארצות שאינן ארצנו, ולא אמרתי בגלות, היא עונש. מנקודת מבטנו, בני המקום, יהודי הבא לישראל הוא עולה. יהודי שיוצא הוא יורד. העלייה והירידה היא סוגיה מטפיזית שלא נפתרה מאז אברהם בן תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג… תרשו לי לעצור כאן – בשם משפחתה של מיכל, הסופרת, ולא להזכיר את עֵבר ואת שלח ואת ארפכשד ואת שֵם ואת נוח… כי זה באמת לא נוח מאז שקין רצח את אחיו. זו כוחה של אשמה – וממש לא קטנה.

אנו שמים לב איזה קו נמתח מכאן אל העבר. לפתח חטאת הזהות רובצת: יהודי, ישראלי, דתי, חילוני, והאם אנו כעם או כיחידים או כבעלי משפחות נוכל לשלוט בה. השאלה אם התשוקה לכך עדיין קיימת או מהוססת עדיין? ומדוע אני כותב זאת? כי זה קשור ליחסי האחות אח, לפי הסדר הזה, מפני שהיא זו שמחפשת קשר עם אחיה הנודד, הקוסמופוליטי, השייך לעצמו, בדבר "החום" המשפחתי, אותו קשר – שיש לשאול עליו – האם הוא פיזי או מטפיזי, כי הרי גם במשפחות הכי טובות לפעמים "הטמפרטורה" משתנה על-פי יחסי תועלת, סיפוק היצר וניצול הזדמנויות… וכדאי שתבדקו, בשקט.

בכל אופן, יחסי מדינת ישראל עם תפוצותיו של עמהּ או עם האומה – פתוחים לשינויים. ללא הגבלות. מחלקים כאן דרכונים… וכך גם מסתיים הסיפור שיר הרס, יש כאן שיר, שיש לו מבנה והוא מייצג תרבות, אבל הוא מכיל באתוס הקנוני שלו – קרי ב DNA של התנ"ך – הרס, בדבר אשמה שאולי נסלחה – ולא נפתרה במשפט צדק. קיין לא נענש – לפי הפסוק האלוהי:

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

האח שלה מסתובב בעולם.

אמהּ בבית חולים.

אביה מת.

היא מתארחת אצל הנוצרים הקתולים, ובחלומהּ אביה פונה לרב כי הוא רוצה להשתחרר. לא ברור ממה. זהו חלום.

נכתב ביום ראשון 17/1/21

מיכאל אדם

מרצה ומנחה סדנאות
מאמן ומטפל
אמן

כותב הספר: "לאף אחד לא קראתי אבא"

מיכאל אדם - כתיבה, שירה והגות - נייד: 0545714195 לאתר האימון והטיפול בנל"פ ובדמיון מודרך לחצו כאן. 
לאתר הגלריה לחצו כאן
לאתר פודקאסט – שירה ומשוררים, לחצו כאן